פסק-דין בתיק ע"א 11003/07

ערעור על החלטתה של כב' הרשמת, השופטת ג' כנפי-שטייניץ, מיום 26.2.07, ב-בש"א 3917/06, בה נדחתה בקשת המערער להארכת המועד להגשתה של בקשה לביטול פסק בורר.

המדובר בפסק בורר אשר ניתן, לפי הנטען, ביום 26.3.06, על ידי הבורר, הרב צבי ברוורמן. המשיב הגיש לבית המשפט בקשה לאישור פסק בורר (ה"פ 5383/06), ואילו המערער הגיש
"בקשה לביטול פסק בורר" (ה"פ 5394/06), בה טען כי המסמך שצורף לבקשה איננו פסק בורר, וכן כי יש לבטלו מכוח עילות הביטול המנויות בסעיפים 24(1), (2), (3) ו-(4) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). כמו כן הגיש המערער בקשה להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק בורר עד למועד בו הוגשה בפועל. המערער אישר, כי הפסק הומצא לידי רעייתו ביום 1.9.06, והוא ידע על כך (ראה: בש"א 7048/06 פנחס כץ נ' ציפורה גוטליב תק-על 2006(3) 4730, מפי כב' הנשיאה ד' ביניש). המערער טען, כי כיהודי שומר מצוות השייך למגזר החרדי היה משוכנע כי המחלוקת שבין בעלי הדין תובא לפני בית דין של הקהילה החרדית, ולכן לא פנה לבית המשפט אלא לאחר שנוכח שהמשיב הגיש בקשה לאישור פסק בורר.

כב' הרשמת דחתה את הבקשה להארכת המועד. בהחלטתה, הפנתה כב' הרשמת לסעיף
27(א) לחוק הבוררות, הקובע כי בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר " מטעמים מיוחדים שיירשמו", וכן לסעיף 27(ד) הקובע כי המועדים האמורים בס"ק (א) להגשת בקשה לביטול פסק בורר לא יחולו על בקשת ביטול שעילתה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות. כב' הרשמת קבעה, כי המערער לא הראה " טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד". בהקשר זה נקבע, כי כאשר נדרשת הוכחתו של "טעם מיוחד", כדי לפתוח בפני בעל דין את שערי בית המשפט, הכוונה ל" אירועים שהינם מחוץ לשליטתו הרגילה [של המבקש] , או בשל תקלות שלא יכול היה להיערך אליהן מראש". עוד נקבע, כי מי שיכול היה בשקידה סבירה לנקוט פעולה מוקדם יותר, אך לא עשה כן, אינו יכול לפנות לבית המשפט לאחר חלוף המועד ולטעון להתקיימותו של "טעם מיוחד". אשר למערער נקבע, כי סברתו שהמשיב לא יפנה לאישור הפסק לערכאות אזרחיות איננה מקימה "טעם מיוחד", ואין בה משום מניעה חיצונית אשר לא איפשרה הגשת הבקשה במועד. זאת, במיוחד, כאשר המערער  היה מודע לכך שזמנו להגשת בקשה לביטול פסק בורר קצוב.

כב' הרשמת הוסיפה, כי אין בדחיית הבקשה להארכת המועד כדי למנוע מן המערער להעלות שתיים מטענותיו: הטענה, כי המסמך מושא התובענה איננו פסק בורר כלל ועיקר; והטענה כי לא היה הסכם בוררות בר תוקף (לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות).

על כך הערעור שלפניי.

לאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים לפני, בסיכומיהם בכתב, הגעתי לכלל מסנה כי דינו של הערעור להידחות.

בערעור טוען המערער, כי "הטעם המיוחד" העומד בבסיס בקשתו להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר נעוץ ב" חששו האמיתי של המערער מחרם ונידוי בשל פנייתו לערכאות אזרחיות בשל היות הליכה זו 'הליכה נגד רב'" (סעיף 8.3 להודעת הערעור). בהקשר זה נטען, כי המערער, הנמנה עם העדה החרדית, חשש לפנות לערכאות אזרחיות נגד הרב ברוורמן, שכן פנייה כזו נוגדת את ההלכה ועלולה היתה לגרום להטלת חרם על המערער.

טענה זו של המערער בדבר חשש מחרם ומנידוי היא טענה חדשה, אשר נכללה לראשונה בהודעת הערעור. אך מובן, כי בנסיבות אלה אין הטענה נתמכת בתצהיר. חזרתי ועיינתי בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר, לנוכח טענתו של המערער כי אין המדובר בטענה חדשה, ואולם לא מצאתי בה אזכור לטענה בדבר איחור בהגשת ההליך בשל חשש מחרם ומנידוי. הטעם המובא בבקשה הוא, כי המערער היה משוכנע שבירור המחלוקת עם המשיב ייעשה במסגרת הקהילה החרדית, ולכן לא פנה לבית משפט "אזרחי". זאת ותו לא. טעם זה איננו "טעם מיוחד", ולכן בדין נדחתה הבקשה להארכת מועד. זאת ועוד. עיון במכתבו של ב"כ המערער באותה עת, מיום 28.9.06, לרב ברוורמן מעלה, כי המערער היה מודע היטב לסד הזמנים בו הוא נתון, ולכן נכתב באותו מכתב, כי " למרשי מוקצב זמן מועט לביטול פסק הבורר..." (נספח ב' לסיכומי המשיב). נראה, אפוא, כי המערער מנסה, במסגרת הערעור, להיכנס ל-ד' אמותיה של סיבה טובה לאיחור, אשר תיחשב כ"טעם מיוחד", והוא סבר כי נימוק בדבר חשש מחרם ומנידוי יענה על כך. כאמור, המדובר בטענה חדשה שאין לה כל תימוכין, וככזו יש לדחותה. גם לגופו של עניין אין המדובר בנימוק המהווה "טעם מיוחד". כאמור, הכלל הוא כי ניתן להאריך מועד בשל "טעם מיוחד" כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין, להבדיל מטעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו. חששו של המערער מחרם ומנידוי, אם אכן התקיים, כמו גם סברתו כי הסכסוך עם המשיב ייפתר בתוככי החברה החרדית, אינם מהווים טעם מוצדק, המוכר בדין, להארכת מועד שנקבע בחיקוק לנקיטה בהליך. נזכיר, כי המערער היה מודע למצב המשפטי בתוך תקופת המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר, ואף פנה לבורר בענין זה. המערער יכול היה לפנות באותה עת לבית המשפט בבקשה להארכת מועד ולהעמיד את הצד שכנגד על כוונתו לבקש את ביטול פסק הבורר. ואולם, הוא לא עשה כן.

ב"כ המערער מוסיף וטוען, כי לנוכח העלאתה על ידו של טענה לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות, יש להאריך לו את המועד להעלאתן של עילות ביטול נוספות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. טענה זו נדחתה על-ידי כב' הרשמת, ואף אני רואה לדחותה. לא ניתן להלום מצב בו עצם העלאתה של טענה לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות יגרום לכך, כי מיניה וביה יוארך המועד שנקבע בחוק הבוררות להגשת בקשה לביטול פסק בורר. מצב דברים כזה יעשה פלסתר את הוראת סעיף 27(א) לחוק הבוררות, הקוצבת את המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר, ויהפוך את סעיף 24(1) ל"צינור" להכשרת הגשתן של בקשות לביטול פסק בורר באיחור.

ב"כ המערער טוען גם, כי שומה היה על כבוד הרשמת לאפשר לו לחקור את המשיב על תצהירו לפני קבלת החלטה הדוחה את בקשתו להארכת המועד. אין בטענה זו ממש, שכן על המערער היה להניח - במסגרת בקשתו - יסוד לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת המועד, וזאת הוא לא עשה. לפיכך, ניתן היה לדחות את בקשתו, על-פי הכתב בלבד, אף ללא חקירת המערער על תצהירו. אך מובן, כי במצב דברים זה לא קמה למערער זכות לחקירתו של המשיב על התצהיר התומך בהתנגדות לבקשה להארכת מועד.

התוצאה היא, כי הערעור נדחה.

המערער ישא בשכר טרחת המשיב בערעור בסכום של 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

ניתן היום, כ"ד בתמוז תשס"ז (10 ביולי 2007), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.